התחלה והמשך

היום החל הסמסטר השלישי... .שני סמסטרים נוספים וזהו?! הזמן רץ,  לעתים נדמה לי שמהר מידי.

התחלה בפעם השלישית אינה דומה להתחלות הקודמות ובכל זאת התרגשות ,שמחה סקרנות  וציפייה מה ומי עומדים  מאחורי כותרות הקורסים?

אני לא מרגישה שיש לי  תובנות מהיום הראשון של הסמסטר השלישי נראה שהנושאים בקורסים החדשים יבססו וירחיבו חלק מהנושאים שנלמדו בקורסים הקודמים. עושה רושם שלפנינו סמסטר אם לא מעט מטלות, התמודדות עם אתגרים -לימוד html  והכרות עם סביבות למידה חדשות.

אני לא מפסיקה להרהר ברעיון שהוצג

במצגת שיעור ראשון בקורס 
"עיצוב סביבות למידה מתוקשבות"\ ד"ר אתי כוכבי

"אנחנו מכינים את התלמידים היום למקצועות שעדין אינם קיימים, להשתמש בטכנולוגיה שעדין לא הומצאה, במטרה לפתור בעיות
שעדין איננו יודעים כי הן בעיות"

האומנם אנו מכינים את התלמידים לעתיד??!

מבחנים

שיחת היום מבחנים! בתיכון בליך תלמידים גנבו בחינת מתכונת. ילדה צעירה נעדרה במשך יממה מביתה בשל חשש מבחינת המיצ"ב (לא ברור בוודאות  אם זו הסיבה ). מחר אמורה להתקיים בחינה שעצם קיומה גורם לחרדות ולחצים בקרב אוכלוסייה לא מבוטלת מבין נערים ונערות בכיתות י"א-י"ב ברחבי הארץ - הבגרות במתמטיקה .מדוע הלחצים הללו?

אולי כי המסר של ההורים: חובה להצליח - אחרת לא תצליחו בחיים? גורם נוסף התורם לחרדה : בתי ספר נמדדים עפ"י אחוזי ההצלחה במבחנים, ענין  המגביר את הלחצים של המורים ושל הנהלת בית הספר.

בעיתון "ידיעות אחרונות" פורסם היום מאמר של זאב צחור בחרתי לצטט מספר משפטים: "חרדת התלמידים והמערכת כולה מהבחינות מתבטאת בהבניית מערכת לימודים, שכולה מכוונת לתעודת הבגרות. המורים , שרבים מהם יכולים להיות מורים לחיים ,מוותרים על כל מה שאיננו מכוון מטרה.

כבר בחטיבת הביניים הם מכינים את תלמידיהם לשאלות הצפויות בבגרות. בכיתות י'-י"א הם מעמיסים עליהם סיכומים ונוסחאות, כולל טריקים להתגבר על שאלות לא צפויות. השינון תופס את מקום המחשבה היוצרת, טכניקת התשובה הנכונה באה במקום הביטוי האישי. בתחומי הרוח הוויתור העיקרי הוא על שאר הרוח..."

אתמול יום הלימודים האחרון בסמסטר ב'  חשתי את ההבדלים באווירה ובשיח בשני השיעורים הראשונים בהם מטלות הסיום הם לא מבחנים,  לעומת אווירת הלחץ והדאגה בשני השיעורים אחר הצהרים .מחד גיסא אנו לומדים על מערכת החינוך המיושנת המתאימה לעידן התעשייתי  התייחסות לתלמיד "כחומר גלם"  ציטוט מהמצגת של גילה לוי עצמון שיער מס' 2 :"התלמיד = חומר גלם תוכנית לימודים אחידה וחומרי למידה אחידים, הציפיות מהתלמידים: עמידה במבחני הישגים סטנדרטיים, חלוקת משאבים שוויונית: זמן ומקום זהים לכולם. התלמידים הם קבוצה הומוגנית. כל תלמיד נתפס כלוח חלק שמיועד לקליטת ידע. קיימת ציפייה שכל התלמידים יגיבו באופן דומה על התהליך הלימודי (הצלחה במבחנים), וקיימת תמיהה מדוע אינם מצליחים באופן דומה. המורה נתפס כגורם הקריטי היחיד האחראי ללמידה ולתוצאותיה".(ההדגשה שלי)

מאידך גיסא:ברור לכולנו שזו לא הדרך. יש צורך בשינוי הנחות היסוד שהביאו לגישה זו שאינם רלוונטיים במאה ה21 .שאיפה להתייחסות לשונות , להיענות לצרכים של כל תלמיד. למיטב הבנתי דווקא "מגדל השן" האקדמי יכול להוות מודל לשינוי דרכי הוראה והערכה.

לטעמי המבחנים פוגעים בחוויית הלמידה,אני מתארת לעצמי שיש מבין הסטודנטים המעדיפים לשנן לקראת המבחן ולסיים את הקורס . אני לומדת ונהנית להתמודד עם קריאת מאמרים וביצוע מטלות מאתגרות , אצלי מידע הופך לידע בדרך זו ולא בשינון לקראת מבחן. חבל שאין אפשרות בחירה ..

אבל אין, לכן אני אסיים את הרשומה ואתחיל להתכונן למבחנים!!  

בית ספר עתידי

חיפשתי אמרות על חלומות ומצאתי  אין סוף . החלטתי לבחור את שני הציטוטים הבאים:

"אנשים שאין להם פנטזיה, לא עושים דברים פנטסטיים"  
שמעון פרס   

"העתיד שייך לאלה המאמינים ביופי של חלומותיהם." 
אלינור רוזוולט

ברשומה השבועית שלי אני רוצה לעסוק בתרגיל מסכם קורס: החזון האישי שלי למערכת חינוך. במסגרת הקורס של גילה לוי עצמון מדעי החינוך המאה ה- 21.

מאד נהניתי לעשות את המטלה .הרגשתי שניתנה לי הזדמנות ל"חשוב " ולאחר מכן "להעלות על הכתב"  את הרצונות , השאיפות, החלום שלי, כיצד בית ספר אמור להיות. 

תוך כדי הדרור לפנטזיות שכנעתי את עצמי שהחלום של היום עשוי להיות המציאות של העתיד הקרוב.

בחלום  עדיין מגיעים הילדים למרכז חינוכי, נפגשים עם חברים, ההבדל הוא בהיענות לשונות ולצרכים האישים, ביכולת הבחירה, בתכנים מגוונים, בלמידה חווייתית. אין ספק שעם חולמים נוספים נגיע למציאות שונה מהקיימת.

מאחר והתבקשנו להציג את החלום בדרך יצירתית, בחרנו בכלים שלמדנו בשיעורים של גילה ונעמי . דרך להתנסות , לתרגל, למעשה לרכוש מיומנות.   סוג של משחק עם כלים חדשים: יצירת קומיקס, צילום מסך והקלטה בהחלט הנאה צרופה.

אני מצרפת קישור לחלום המשותף שלי ושל יפעת קורן.